כבר 25 שנים היא מורה, אבל יצאה לשנת שבתון רק פעם אחת כי היא לא מרגישה שחיקה ונהנית מכל רגע.

בראיון מיוחד וגלוי לב לקראת "יום המורה" מספרת עירית לוי-גרינבנק, מחנכת כיתה ה' בבית הספר "דוד אלעזר", על הרגעים היפים והפחות היפים של מקצוע ההוראה. 

מראיינת: טלי בנדו לאופר

לקראת יום המורה שיצוין ביום שני הקרוב (11 בדצמבר), שוחחנו עם המורה עירית לוי-גרינבנק. היא בת 50, מורה למקצועות העברית (ספרות, עברית, לשון, תנ"ך וגיאוגרפיה), רכזת שפה בכיתות ג'-ו', חברת צוות ניהול ומחנכת כיתה ה' בביה"ס "דוד אלעזר" בבת ים. כבר 25 שנים היא מלמדת ונהנית לדבריה מכל רגע.

בראיון מיוחד היא מספרת על הרגעים היפים ואלה הפחות זוהרים של המקצוע, על האלימות הגוברת, חוסר הכבוד, השכר שאינו מתגמל, וגם על הרגע בו תלמיד אמר לה שמבחינתו היא האמא שלו. 

עירית, למה דווקא הוראה?

"התגלגלתי למקצוע במקרה או שלא מקרה. התלבטתי בין תחום הרפואה להוראה ובסוף ככה החלטתי, נראה לי שבעקבות חברה. אבל אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר. במשך 25 שנה במקצוע יצאתי רק פעם אחת לשנת שבתון, אני לא מרגישה שחוקה בכלל. אני מאוד אוהבת את העשייה עם הילדים, אני מתרגשת מדברים קטנים שקורים עם הילדים, כמו לראות ילד שמתקשה ופתאום יורד לו האסימון. אני מתרגשת מתהליכים חברתיים שעוברים על ילדים, על הקרבה, שיתופי פעולה בין ילדים ועשייה, זה מרגש כי את עובדת מאוד קשה, אבל בסוף זה קורה". 

מה היו הפרויקטים הכי משמעותיים שעשית?

"עשיתי כל כך הרבה דברים שזה קצת קשה לבחור. בעבודה שלי אני מאוד אוהבת לחדש, אני לא עושה פרויקט או תכנית פעמיים, לא עושה את אותו טקס פעמיים. אני תמיד חושבת איך לעשות יצירתי ואני משתדלת שלפחות שיעור אחד בשבוע יהיה ממש יציאה מהקופסה, איך אני משלבת בו משהו יוצא דופן".

אז מה השיעור היצירתי האחרון שעשית?

"בשיעור גיאוגרפיה האחרון למדנו על המפה הפיזית, זה אומר שהצבעים מסמלים גבהים על מנת לראות תלת מימד על שטוח. לילדים זה לעתים קשה להבחין, אז הם הביאו פלסטלינה וכל אחד עיצב אותה לפי המפה הפיזית. בעיני, זה מלמד בצורה טובה. אני נותנת להם להתבטא גם בשיר ובריקוד".

תופעת האלימות נגד מורים עולה לכותרות לא מעט בשנים האחרונות. התקיפו אותך פעם?

"פעם אחת בכל שנותיי. אמא של תלמיד שלא היה בכיתה שלי נכנסה לחדר מורים, צעקה ודחפה אותי. היא הייתה ממש לא בשליטה. הגשתי תלונה במשטרה על המעשה ומבחינתי בזה הדבר הסתיים. הילדים שלה המשיכו ללמוד בבית הספר והיא לא חזרה על המעשה. הייתי נורא מופתעת מכל הסיטואציה, אני בדרך כלל מקבלת יחס מאוד אוהד מההורים. אבל הנה, זה דבר שקורה".

זה ודאי מפחיד ומכעיס.

"בהחלט, חלק מההורים אני יכולה להבין כי זה בא מתוך המצוקות שלהם והם לא מביעים את זה נכון. כל נושא האלימות במוסדות החינוך לא מטופל כראוי וזה מאוד מכעיס אותי. אני לא חושבת שהפתרונות בהם נוהגים הם נכונים, אני חושבת שכל אזרח שעובר על החוק צריך להיות מטופל על ידי המשטרה. הורה שמשתולל בבית הספר ויוצא ושום דבר לא קורה – זה משדר לילד שלו מסר שזה בסדר. אם הוא היה נשפט או יושב יום אחד במאסר, הוא היה נזהר להבא. עד שאתה לא משלם קנס אתה לא מפסיק. המנהלות מעדיפות לא להוציא את זה החוצה כדי לא לעשות שם רע לבית הספר, אבל אם התלמידים היו רואים את ההורה יוצא אזוק מבית הספר היה לזה עושה אפקט אחר".

מה הכי מתסכל אותך ביחסים עם התלמידים?

"מתסכל אותי לראות ילד עם קושי שאני לא יכולה לעזור לו מעבר לכלים שיש לי. מתסכל אותי לראות תלמיד שבבית לא טוב לו, ויש הרבה תלמידים שבאים מבתים קשים מאוד ואנחנו משתדלים לעזור. כל ילד רוצה שיחבקו אותו ושיראו אותו. היו ילדים שהיה לי קשה ליצור איתם קשר חם ואוהד אבל בסוף הצלחתי, זה דבר שאני לא מוותרת עליו, כל תלמיד רוצה בזה. התלמידים יודעים שאני נגישה אליהם כמעט 24/7. גם אם קרה להם משהו עצוב, וזה ממש לא צריך להיות קשור ללימודים, אני מתכתבת איתם בווטסאפ".

זה לא מטשטש גבולות? 

"ממש לא, להיפך. ככל שאתה יותר קרוב אליהם ואתה מבין מה הם עוברים, הם יותר מעריצים אותך ואוהבים אותך. יש לי אפס בעיות משמעת וזו כיתה לא קלה. כשאני מבקשת משהו מתלמיד, הוא עושה את זה ממקום של כבוד. ככל שהקשר קרוב יותר הוא יותר מחויב ללימודים".

מיהו התלמיד שהכי זכור לך?

"יש לי הרבה, אבל הצלחתי לבחור אחד. זה היה לפני כעשור, הוא היה עולה חדש ולא הייתה לו אמא, הוא עלה רק עם אביו ואחיו הקטנים. הוא היה בכיתה ו', אביו עבד הרבה שעות והוא נדרש לדאוג לאחיו. המצב הכלכלי היה קשה אבל הוא כל כך רצה ללמוד ולהתאקלם וכל כך השתדל, הוא נכנס לי עמוק ללב. אני זוכרת שבטקס הסיום, שבדרך כלל מכיל שיר תודה לאמא, ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, אמרתי לו 'היום אני אמא שלך', אז הוא אמר לי 'את לא אמא שלי היום, את אמא שלי כבר שנתיים'. הוא גמר אותי", היא עוצרת כדי לנגב את הדמעות שעל פניה, "אנחנו בקשר עד היום. יש לי המון תלמידים שאנחנו בקשר, היום הוא בן עשרים פלוס, שירת בצבא ועובד במחשבים". 

בעינייך, משכורת המורים מתגמלת?

"בכלל לא מתגמלת, אין שום קורלציה בין שעות העבודה לשכר. גם ההסכם של אופק חדש לא הביא עמו בשורה. הוסיפו לנו שעות, הורידו לנו שכר שעתי והובטח שאת כל העבודה נעשה בבית הספר כמו בדיקת מבחנים. הובטח שיבנו לנו עמדות עבודה ובסוף לא קרה דבר. וכן, אנחנו עדיין לוקחים הרבה עבודה הביתה".

מהו האתגר הגדול ביותר של מערכת החינוך בשנים הקרובות לדעתך?

"מערכת החינוך צריכה לשנות את עצמה ואת המבנה שלה כדי שתתאים לדור הצעיר. כבר לא ניתן לשבת בכיתות מרובעות עם טורים, צריך לעבוד יותר בקבוצות, בשיתופיות, צריך יותר משאבים של עולם קצת אחר כי הילדים מקבלים כל כך הרבה פידבקים מיידים כשהם עובדים מול מחשב שקשה להעביר אותם בשיעור רגיל. צריך למידה אחרת כי אנחנו המורים מזמן כבר לא מקור הידע, אנחנו משתדלים ועובדים קשה אבל אנחנו דור אחר וחייבים לצמצם פערים". 

מה בת ים צריכה ללמוד מהערים שסביבה?

"לא ללמוד, אלא ללמד. פרויקט חינוך אישי הוא אדיר. יש לנו זמן במערכת השעות בו אנו מעצימים ילדים בכיתה, אני לא צריכה לגנוב זמן של חומר לימוד משיעור אחר. בזמן החינוך האישי הילדים יושבים ומקשיבים אחד לשני. להקשיב זה קשה הם רגילים לחוות דעה כרצונם ופה אנחנו קודם מקשיבים אך כמובן הם גם מבטאים את עצמם. זה פרויקט שערים אחרות למדו מבת ים ומיישמות והוא כולל ביקורי בית. את יודעת מה קורה לילד כשהמורה באה אליו הביתה והוא מספר לה דברים שהוא לא יכול לספר לה בכיתה? הילדים כל היום שואלים אותי מתי אני באה. אני בוחרת ללכת לא לילד עם קושי לימודי, אלא מסיבות אחרות. רק היום הייתי אצל ילדה שמאוד רצתה שאראה את הכלב של". 

את אמא לתאומות בנות 18 ובן 14. איך היחסים שלך עם מורי ילדייך?

"נשאר לי רק ילד אחד במערכת החינוך, הוא בכיתה ט' ויש לו מורה מקסימה. אני לא מתערבת ולא התערבתי כמורה מעולם. אם יש לי איזו בקשה או משהו לבדוק אני אצור איתה קשר אבל מעבר לזה אני לא מתערבת. אני נוטה לסמוך על המורים שלהם שיידעו לתמוך בהם כראוי, מאחר שאני עצמי מעולם לא הייתי בטקסים, טיולים או ביום הראשון שלהם בלימודים כמו כל מורה. זה הכאב שאיתו מתמודד הורה מורה".