אחרי הקרב ההרואי במדיסון סקוור גארדן, לוחם ה-MMA מס' 1 שלנו, חיים גוזלי, ממשיך לכתוב לנו על ספורט, בת ים ומה שביניהם.
קיבלתי הודעה משמחת: אני ממשיך לשגע אתכם עם הטור שלי, כאן באתר "בת ים פור יו". מעתה אתמקד בחיי הספורטאים וגם בכל מיני דברים שקשורים לעיר שלנו ולספורט בכלל. השבוע החלטתי לפרסם בטור שלי את חוויית הקרב שלי מהזווית של חבר הילדות שלי גל אלדר, וניסיונותיו לעזור לי להכניס את הקרב שלי לתודעה של העיתונאים בארץ. כל מי שקורא בקביעות את הטור שלי שמע על גל וכל הבלגן עם התקשורת, אז בבקשה – קבלו את הסיפור מהצד שלו:
….היינו ילדים בני 13. דודי, חיים ואני. אהבנו את הרחוב, לקפוץ על גגות, לטפס על קירות. בעצם המצאנו את הפארקור. הושפענו מאוד מהסרטים של הנינג'ות שיצאו בשנות ה-80' והתאמנו בקראטה בלי סוף. כמו שקורה לעתים בחיים לחברי ילדות, התנתקנו בשלב מסוים, אבל כשנפגשנו שוב חזרנו בדיוק לאותה נקודה של שלושה ילדים שכרתו ברית דם ביניהם.
עברו 30 שנה מאז. דודי פנה לקריירה של נדל"ן והיום הוא מצליח מאוד. אני פניתי לקריירה בתחום החינוך וחיים לתחום אומנויות הלחימה. חיים לקח את הנינג'ות כל הדרך עד פסגת העולם, עד קצה האוורסט של אומנויות הלחימה. הוא הגיע להישגים שאי אפשר לתאר. אף ספורטאי בארץ לא הגיע להישגים כאלה.
והנה, בגיל 44 המופלג, הוא הוזמן לפסגת האוורסט, להילחם בזירה הכי עליונה בעולם, בהיכל הכי מפורסם בעולם, בקרב ששודר מול עשרות ומאות מיליונים, בשידור ישיר, ל-149 מדינות. מיליונים על מיליונים צפו בחיים עולה לזירה עטוף בדגל ישראל, כמו בטלית, נושא עליו מגן דוד כחלק מעם לוחם. עם ששורד אלפי שנים למרות שרבים קמו להשמידו.
וכמו שחיים היה לבד במשך חודשיים של אימונים בארה"ב, שלידם אימוני הקומנדו הם משחק ילדים, כך ידעתי שהוא יהיה לבד בקרב. כשיכאב לו בקרב, לעם ישראל לא יכאב איתו. עם ישראל לא ידע בכלל שיש יהודי, ישראלי, גאה, שנלחם בשביל כולנו במדיסון סקוור גארדן. באותו מקום בו נלחמו מוחמד עלי ומייק טייסון לפניו. לכן לקחתי על עצמי פרויקט, כחבר, כישראלי, כיהודי, כאיש חינוך, לגייס את כל עם ישראל. לפחות שיידע שיש מישהו משלנו בזירה זרה, כדי שיקבל תמיכה.
אז אני רוצה לספר לכם קוראים יקרים, שלפני חודשיים יצאתי למסע אלונקות של פנייה לכל אמצעי התקשורת האפשריים. לכל העיתונים הדיגיטליים והמודפסים ולכל תכניות הטלוויזיה. עשרות מיילים ועוד מיילים ועוד פניות ולשבת להם על הווריד וכל מה שצריך כדי שהתקשורת תתעניין בחיים. ובעצב אני אומר, שחיים לא היה "אייטם" עבור כמעט כל אנשי התקשורת בישראל. חיים לא התגרש מרוסלנה והוא לא היה באח הגדול.
הוא רק הוזמן פעמיים על ידי אמיר אבו דאבי ונשיא האמירויות, השייח' חליפה בן זייד להשתתף בתחרות אבו דאבי. אז מה אם השייח' חליפה בן זייד הוגדר כמספר 33 ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם על ידי מגזין "פורבס" והוא "רק" מנהיג של מדינת ערב משמעותית שעוינת את ישראל? ואז מה אם השייח' וחיים פתחו נציגות בישראל לתחרות שנערכת פה פעם בשנתיים ונקראת "אבו דאבי"? (אבו דאבי זה שם התחרות, סוג של האבקות כמעט ללא חוקים).
ואז מה אם זה רק הישג פוליטי אדיר מבחינתי, גל אלדר הקטן? ואז מה אם חיים הניף ביחד עם בנו לפני שנה ארבע מדליות זהב על הפודיום בתחרות מינכן הפתוחה, באותו מקום בו נרצחו ספורטאים שלנו?
ואז מה אם הוא זכה משנת 2013 ועד היום באליפות אירופה, וזכה פעמיים באליפות צפון אמריקה, וזכה פעמיים באליפות פאן אמריקה וזכה פעם אחת באליפות עולם… ואז מה אם חיים בדרך לזירות נושא את דגל ישראל בגאווה, תוך כדי שהוא מקבל יריקות ושריקות בוז משונאינו?
אז אני רוצה להגיד לכם אנשי התקשורת בהכללה (ויסלחו לי אלה שעזרו רבות), אתם חבורת עסקנים חסרי ערכים, שמתעניינים רק ברכילות, תככים ומזימות בין אנשים, רוע ופרובוקציות. איך אתם לא מתביישים? אנחנו מדינה כל כך קטנה, ועד שפעם בדור מגיע ספורטאי שלנו לכזה הישג בינלאומי, אתם לא יכולים לפרגן ולגרוף אהבה מתוך העם? אתם לא מתביישים לתת לי להתחנן אליכם כמו כלב עזוב, שמתחנן לפת לחם? מישהו מבקש מכם כסף??? זה עולה לכם כסף לתת דקה מזמנכם ולרשום שורה אחת: "חיים גוזלי, עם ישראל מאחוריך"! תתביישו. עצוב שזו המדינה שאתם מציירים לנו, אנשי התקשורת.
ויש יוצאים מן הכלל. אני רוצה להודות לאתר החדשות "בת ים פור יו" שנתן לחיים במה לאורך כל הדרך כדי להביע את עצמו ולשתף במה שעובר עליו. לעופר בנבנישתי המדהים ממינהל הספורט שעזר רבות ולא הפסיק להתעניין. לעופר בוסתן ראש מינהל הספורט מלשכתה של השרה מירי רגב שהיה קשוב, אמפתי ועזר בכל דרך שרק אפשר. לגיל כתב הספורט מ-ynet שפרסם כתבה אוהדת, אתה מלח הארץ! לתימור עורך הספורט של עיתון "ווסטי" ברוסית שפרסם כתבה אוהדת. לסמי מערוץ one שהיה נכון לפרסם כתבה מפרגנת באתר ולתכנית של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' שהעלו את חיים לראיון. עד כאן, גל.
לפני סיום עוד עדכון קטן: אני עדיין בארצות הברית, בלאס וגאס עם הבן שלי אביב ועם בן אחי עידו. הם ישתתפו השבוע באחת מהתחרויות הכי יוקרתיות בארצות הברית שמתקיימת כל שנה בשבוע של יום העצמאות האמריקאי ונקראת "אמריקן נשיונל". נאחל להם בהצלחה!
נשתמע, חיים גוזלי
