מאת: עו"ד ענבל פלאח-יעקב
"אמא, למה אנחנו מתחפשים השנה?" כששמעתי את שי-לי שואלת אותי כשבוע לפני פורים את השאלה הזו ידעתי שהצלחתי.
לפני כשבע שנים, ביום שילדתי את אוריקי ושי-לי שלי, נשבעתי לעצמי שכל עוד יהיה בכוחי אעניק לילדיי את החוויה של "אמא צעירה" כמו שאני חוויתי (אמא שלי ילדה אותי בגיל 21 ואני ילדתי בגיל 31 אבל מי סופר). מיום לידתם וכבר בגיל שנה כשעוד לא ממש הבינו כלום, התחפשנו כולנו למשפחת ה"מיקי מאוסים" ומאז ועד היום זו מסורת משפחתית – מתחפשים יחד, חוגגים יחד, שמחים יחד.
כמובן שהשאלה הקנתה לי תירוץ לעצור הכל ומיד התחלנו במדידת התחפושות (שהרי כל מי שמכיר אותי יודע, שבכל יום מחג הפורים אנו מתחפשים למשהו אחר). חג הפורים מאז ומתמיד היה עבורי חגיגה גדולה, אחד החגים שהכי אהבתי. חג שמסמל את התקווה שבכל רגע נתון משהו רע יכול להשתנות למשהו טוב, "נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
השאלה של שי-לי והניצוץ בעיניים של אוריקי כשהוצאתי את שלל התחפושות מהארון (שהרי כבר מראש השנה אני עובדת על זה), החזירה אותי לנוף ילדותי… אני זוכרת את החשיבה על איזו תחפושת לבחור, את אמא שלי שמסתובבת איתי בחנויות למצוא את שאהבה נפשי, תיקוני התפירה של "בובה", סבתא שלי, המסיבה בביה"ס, הציפייה הדרוכה למשלוח המנות שאקבל בהגרלה, האווירה הפורימית שאפיינה את רחוב ביאליק ואת הבית, עטיפת משלוחי המנות בנייר הצלופן, שוק פורים וקריאת המגילה בבני עקיבא, משחק הגמד והענק, חלוקת משלוחי מנות בבתי חולים ועוד ועוד… זו המסורת של חג הפורים אותה קיוויתי שאצליח לשמר וחשוב לי לקיימה גם היום בין כל שלל העיסוקים.
אזי, שמחה, מתרגשת ומודה לקב"ה שהצלחתי להנחיל לילדיי את החוויה הקסומה וההלכה השזורה בנועם שמאפיינת את חג הפורים ועל הדרך להשאיר את כל הקשיים, המתחים והתסכולים בצד ולהמשיך ממרום גילי להיות גם קצת ילדה בעצמי…
