מאת: ליסה פסוב, תלמידת תיכון רמות
החיים שלנו מורכבים מבחירות – משמעותיות יותר ופחות. אחת הבחירות החשובות ביותר שעשיתי בזמן האחרון היא ההחלטה לצאת יחד עם בית ספרי למסע לפולין אשר בו היה עליי לבחור על בסיס יומיומי להתעלם מהקור העז ומכל דבר אחר שעשוי היה להפריע לי להבין, להקשיב ולעכל.
לאורך השבוע שלי בפולין שמעתי דברים שאינם ניתנים להבנה. היה עליי להשתמש בכל דמיוני על מנת לראות את אותם דברים שכעת הם אינם נראים בשטח. היו מחנות אשר הכילו ביתנים, רובם משוחזרים, ארובות ישנות ומתפרקות ותאי גזים צבועים בכחול – תופעת לוואי של השימוש בגז הציקלון בי. שם היה לי מעט קל יותר לדמיין את אחינו ההולכים אל מותם ואת חוסר האנושיות שזעקה מכל פינה.
במקומות אחרים כדוגמת בורות הירי ביער לופוחובה ובמחנה טרבלינקה בהם שולט הריק ולא ניתן לראות דבר מה מוחשי, היה בלתי אפשרי להבין את שקרה. מתחת למעטה הדשא הירוק והפרחים הלבנים ישנם קברי אחים, ישנו רצח אכזרי.
על אף התובנות והחוויות הרבות שחוויתי, זכורה לי במיוחד אימרה של המדריכה שלי, ענבל גינסבורג. היא שמה לב כי טבע האדם הוא לבחור דווקא ברע ולא בטוב. אם גם אתם מתקשים להאמין בכך כמוני, חשבו לרגע כמה קל לנו כבני אדם לשפוט אדם ולדבר מאחורי גבו. המחשבה הראשונה שתעלה בראשנו אינה עד כמה זה בסדר להיות שונים זה מזה.
צילום: ליסה פסוב
תהיתי לאורך המסע האם יש אמת בדבריה. האם טבע האדם הוא אכן לבחור ברע? מה שמסביר את העובדה שישנם כל כך מעט חסידי אומות עולם, שלמרות הידיעה כי הם עלולים לקפח את חייהם וחיי משפחתם הם בחרו לעצור את שגרתם ולעשות הכל על מנת שיהודי יצליח לשרוד את המלחמה מבלי להתגלות.
לאורך כל המסע ליוותה אותי תחושת גאווה עצומה. התגאיתי לראות בבירקנאו כיצד קבוצה שאינה ישראלית מצטלמת עם דגלה יחד עם קבוצה ישראלית ודגל ישראל, וידעתי שכל אותה אנטישמיות ושנאת ישראל אותה אנו חווים מתגמדת למראה מחוות מרגשת שכזו. התגאיתי לשיר את "התקווה", וכאשר הבטתי מעלה אל צמרות העצים שנדמה כי הן נוגעות בעננים, ידעתי כי במקום בו עמי הלך אל מותו, אני וחבריי הולכים בגאווה אין סופית אל עבר החיים.
קשה לסכם חוויה כה משמעותית במספר מילים מועט, אך אני בטוחה שעליי לעשות מסע זה שוב. עליי לחזור אל כל אותם מקומות, לראות ולתת להבנה לחלחל.
צילום: ורד בן ארצי
