בימים אלה תלמידי כיתות י"א-י"ב שוקדים על מבחני הבגרות שלהם, ובהם גם תלמידים מתיכון "ברנקו וייס" ע"ש ז'קלין כהנוב בבת ים. במקרה שלהם אין זה מובן מאליו. רבים מתלמידים אלו נפלטו ממערכת החינוך, ואל ברנקו וייס הם הגיעו במטרה להשלים 12 שנות לימוד ולהשיג תעודת בגרות, ובאופן רחב יותר ללמוד להאמין בעצמם ובכך שכל אחד ואחת מהם יכולים להיות אזרחים מועילים לחברה.

רשת ברנקו וייס מונה 22 בתי ספר ברחבי הארץ. כששמונה מתוכם הינם שש-שנתיים ו-14 ייחודים לנוער בסיכון חינוכי, ביניהם בית הספר בבת ים אשר הוקם ב-2012 ולומדים בו כ-165 תלמידים. את בית הספר מנהל מאז הקמתו איתן בר לב, עליו התלמידים מרעיפים חום ואהבה הניכרים לעין.

כשביקרנו בבית הספר, החצר והבניין רוחשים פעילות. איתן מברך לשלום את כל תלמידיו ויודע לאן פניהם מועדות ומהיכן באו. בחדרו כבר ממתין מקס, תלמיד כיתה י"ב, שזוהי שנתו השלישי בבית הספר. בקרוב הוא ישלים תעודת בגרות מלאה. מקס מספר כי הגיע לבית הספר מתוך בחירה מודעת. "למדתי קודם בבית ספר אחר בבת ים", הוא מסביר, "אתה יושב בסוף הכיתה עם 40 תלמידים ואתה ישן. אתה יושב בקצה, מתאמץ לראות משהו מהלוח או לשמוע מה המורה אומרת, בסוף התעייפתי ופשוט ישנתי. העלו אותי לכיתה י' כי אני לא תלמיד בעייתי, אבל החלטתי שככה אני לא ממשיך והחלטתי לעבור לכאן".

ניסית לפנות למורה לעזרה?

"לא ראיתי או הרגשתי שהם מעוניינים בכך. המורים מילאו את הלוח בחומר ואז 'לך תעתיק'. פה מלמדים אותך פרונטלי, לכל דבר יש פתרון. בבית הספר הקודם גם התמודדתי עם גזענות, זה הקשה והפריע לכל תהליך הלמידה. לא רציתי להמשיך את העתיד שלי במקום שאינו תומך בי".

כיום, שלוש שנים אחרי המעבר, נותרו לו רק שלוש בחינות כדי להשלים תעודת בגרות מלאה. "החלום שלי זה להגיע לבית הספר הקודם שלי עם תעודת הבגרות שלי. את יודעת מה אמרו לי לפני שעזבתי? לא ייצא ממך כלום… מי אומר לתלמיד דבר כזה?"

מלבד לשקוד על לימודיו, מקס השתתף בלא מעט פרויקטים שמאפשרים לתלמידים לטעום מהחיים האמיתיים בחוץ. "בכיתה י' התמחיתי במשרד עורכי דין", הוא מספר, "זה היה מדהים. ישבתי במשרד בקומה ה-47 ומולי נוף מדהים, אני הייתי אחראי לחיפוש מידע בתיק מאוד מעניין. לימדו אותי להשתמש בתוכנה מסוימת. זה היה משרד עורכי דין היי-טקיסטי, שממש פתח לי את הראייה. השנה אני כבר מתמחה בחברת סטארט אפ".

מימין לשמאל: ג'סיקה, מקס, איתן המנהל, אמילי ומני | צילום: טלי בנדו לאופר

איתן המנהל מסביר: "כל ילד יכול לבחור להתמחות בחברה שמעניינת אותו, לגעת באיזה חלום שיש לו. זו יכולה להיות חברת הייטק, רכיבה על סוסים, סאונד, אימון בחדר כושר. הם יוצאים ליום בשבוע על חשבון בית ספר לאותה חברה, שם הם חווים משהו אחר".

מה  החשיבות מבחינתך של פרויקט מסוג זה?

איתן: "הרבה פעמים ילדים שנושרים מלימודים, שמנשירים אותם, יש להם ראייה מאוד מצומצמת לגבי לאן הם יכולים להגיע. חשוב לנו שהם יסתכלו קצת יותר רחב. זה שהוא לא הצליח בבית הספר הקודם, זה לא אומר שהוא לא יצליח במקום אחר. גם חשוב שהוא יעבוד על עצמו, שיקום בבוקר, שיגיע לחברה, צריך לקחת אחריות. חלק שורדים את זה, חלק פחות".

מקס מסכים: "אני מאוד השתניתי בבית הספר, שדה הראייה שלי התרחב. אני יודע מה זה עריכת דין, אני יודע מה זה הייטק. בעקבות ההתמחות בהייטק עשיתי חמש יחידות באנגלית כי בחברה הזו כולם דוברי אנגלית".

אל השיחה מצטרפים כעת אמילי, ג'סיקה ומני, שלושתם תלמידי י"ב אשר נשלפים לצורך השיחה משיעורי תגבור לקראת בחינות הבגרות הקרובות.

אמילי: "המעבר לכאן מאוד קידם אותי. הגעתי אל בית הספר מפנימייה כי לא יכולתי להיות בבית ספר רגיל בו הרגשתי כמו במפעל. להיות אחת מ-40 תלמידים בכיתה, המורה רושמת על הלוח, צריך להעתיק את זה, אני לא מסוגלת. היו לי ציונים טובים, יכולתי ללכת לכל מקום, אבל חברות שלי היו כאן והבנתי שמאוד טוב כאן. בהתחלה לא רצו לקבל אותי בגלל שיש לי ציונים טובים, אבל התעקשתי ואני כאן. אני חושבת שתלמיד שאין לו קשיים יכול להוציא כאן בגרות מלאה בהליכת ירח. מתעקשים עליך ולא מוותרים, יש תמיכה מקסימלית".

מני, אתה מתחבר לזה?

"אני מאוד מסכים, רק ככה אני מצליח לעשות בגרות מלאה".

אמילי: "יש לי בעיית ריכוז קטנה. כשהייתי במתכונת, הייתה שאלה שלא כל כך ידעתי את התשובה, והיה קצת רעש שהפריע לי להתרכז. התכוונתי לוותר, קמתי כבר, אבל המורה הושיבה אותי בחזרה ולא נתנה לי לוותר".

את השיחה קוטע איתן, ששב אל החדר עם נס קפה לאמילי וג'סיקה מעשה ידיו. אמילי: "איפה ראית מנהל שככה מפנק את התלמידים שלו? זה משהו מיוחד". ג'סיקה: "אני מאוד מתחברת למה שאמילי אמרה, אני מרגישה ככה בדיוק". גם ג'סיקה למדה קודם בבית ספר תיכון אחר בעיר, ואת כיתה י"ב בלבד היא עושה כאן. "הציונים שלי היו על הפנים, לא למדתי. ביקשתי שיעזרו לי איכשהו, אבל אמרו שאני לא משקיעה מספיק. בכיתה י"א לא למדתי בכלל ואז הודיעו לי שאני לא עולה לי"ב. ככה הגעתי לברנקו וויס".

אמילי: "פה יש לנו המון עזרה, אני לא צריכה לבקש בכלל. המורים פה מדברים איתך בגובה העיניים, יש למי לפנות, יש עם מי לדבר. אף אחד לא מתנשא עלינו, כיף לבוא לבית הספר כל יום מחדש. אני יכולה להתקשר למורה שלי באחת בלילה והיא תענה ותעזור לי".

את מני המנהל איתן מגדיר בכלל כ"חנון", תלמיד שיכול ללמוד ולהשתתף בשיעורי תגבור, 10-12 שעות ביום ללא שום בעיה. בבית ספרו הקודם בעיר הוא לא הצליח ללמוד ולהתקדם. "לא הסתדרתי בחטיבה, המורה הייתה צועקת עלי ואני הייתי מחזיר לה", הוא מפרט, "לא הצלחתי ללמוד, לא היה לי חשק או מוטיבציה. כשהגיע הזמן לעבור מחטיבה לתיכון, הציעו לי לעבור לכאן ואני לא רציתי, אבל כל החברים שלי פה ובסוף עברתי. האמת, חשבתי שאני לא אלמד פה והופתעתי לטובה. פה אני מכבד ואוהב את המורות. התעודה שלי הייתה אפס, לא למדתי, אבל פה התחלתי ללמוד הכל מההתחלה. עשיתי בגרות ראשונה, ושנייה, וכרגע נשארה לי רק הבגרות בספורט. לפני שהגעתי לכאן אמא שלי כבר אמרה לי 'צא לעבוד', והיום אני חושב על לעשות תואר אחרי הצבא. בחיים שלי אני לא האמנתי שאני אעשה בגרויות, מי חשב שאני אגיע לזה בכלל?".

התלמידים ממהרים לחזור אל השיעורים, וכשנסגרת הדלת איתן מציין כי אמנם הוצגו בפניי תלמידים שעושים בגרות מלאה, אך לא כל תלמידי י"ב נמצאים במקום הזה, אליו בית ספר שואף. "זה בית ספר מאוד קטן, יש ארבע כיתות בכל שכבה, 14 תלמידים בכיתה. התחלנו את בית הספר עם 80 תלמידים, כעת יש לנו 165. פחות ופחות תלמידים יוצאים אל מחוץ לעיר כדי ללמוד. אמנם בית הספר הכפיל את עצמו, אבל זה מספר התלמידים שהוא אמור להכיל, אין לנו מטרה שהוא יגדל. הרצון הוא שהכיתות יישארו קטנות ואינטימיות. בשנה הראשונה שלנו תלמידה אחת ניגשה לבגרות מלאה, וכל שנה אנחנו מצליחים לסגור יותר ויותר פערים ולהגיש יותר תלמידים לבגרות מלאה. מה שהתלמיד צריך יש כאן – שיעורים פרטיים, תגבורים, שיחה אישית. הם רק צריכים לרצות".

איך זה מתממש מבחינה תקציבית?

"בתי ספר של הזדמנות שנייה מקבלים יותר תקציב מראש פר ילד ואז אפשר ליצור כיתות יותר קטנות. עיריית בת ים החליטה שצריך לעשות מעשה ולהשקיע משאבים כדי שתלמידים יצליחו ולא ייצאו ללמוד מחוץ לעיר".

כל חייו עוסק איתן בחינוך. "כסטודנט הייתי מדריך חבורות רחוב בתל אביב, זה אומר שחיפשתי נערים שמבלים ברחוב והתחברתי אליהם כדי ולסייע. עבדתי במרכז חינוך ועוד, וכעת אני כאן. לא יכולתי לעבוד במקום אחר. אני חושב שלהיות מנהל כאן זו עבודה מאוד שונה מלהיות מנהל באיזה מוסד גדול. פה התפקיד הוא להוות דמות משמעותית עבורם. הקשר שלי עם התלמידים הוא חשוב והדוק. אני רוב הזמן לא בחדר שלי, אני מסתובב, אני בחצר הרבה. אני אוהב את העבודה הזאת, אני מאמין שאלו ילדים שיכולים להצליח. הם מגיעים לפה קצת כבויים וחבולים, אבל אתה מראה להם שהם יכולים להצליח וזה עונג ענק".

ישנה נשירה?

"מי שנושר מכאן אלו ילדים שבסופו של דבר לא הצלחנו להביא אותם לבית הספר. אנחנו נעשה 101 דברים כדי לעזור לתלמיד אבל בסוף הוא צריך להגיע".

איך הלימוד מתבצע בפועל? הרי לכל תלמיד רמה אחרת.

"נכון, כל תלמיד מקבל חומר לימוד לרמה שלו, אין הקבצות, אין רמות. זה לימוד יותר פרטני. תלמיד שילמד ABC ילמד ליד תלמיד שעושה 5 יחידות באנגלית, אין שום מניעה לכך".

מהו הקו האדום שלך?

"אלימות ודיבור לא הולם. במקרה כזה תלמיד ילך הביתה ואחר כך נברר מה היה. אנחנו נמצאים בכל מקום ולכן זה לא קורה יותר מדי. אווירת בית ספר שלנו מאוד אוהבת ומחבקת".