קטי מגידיש היא מפעל התנדבות שלא נח לרגע. אין מתנדב בבת ים שלא מכיר אותה. היא מסייעת לניצולי שואה, לקשישים ולמעוטי יכולת, ופעילה בסיירת ההורים. "ההתנדבות ממלאת אותי מילדות", היא מספרת בראיון אישי, "את אחר הצהריים שלי אני מקדישה למה שאני אוהבת, שנותן לי סיפוק, וזה לעזור לאנשים"

מראיינת: טלי בנדו לאופר

בשנים האחרונות, כל מתנדב בבת ים – אם זה בתחום הנהגת ההורים או חלוקת מזון וסיוע לניצולי שואה, קשישים ומעוטי יכולת, שמע או פגש את קטי מגידיש. היא לא נחה לרגע ומקדישה את עיקר זמנה הפנוי לעזרה לבני העיר.

היא בת 49, אם לשניים, עובדת כקניינית באגף פיתוח מוצרים של בזק. במשך שבע שנים כיהנה כיו"ר הנהגת ההורים העירונית בבת ים. בנוסף היא חברה בעמותה "עזרה מכל הלב" המסייעת לניצולי שואה, חברה בסיירת ההורים בעיר, משתתפת במבצעי חלוקות מזון ובעיקר זמינה ונגישה לכל תושב שזקוק לסיוע כלשהו. בעשרות קבוצות הווטסאפ בהן היא חברה, תמיד היא תהיה זו שתמצא מיטה משומשת לנזקק, מתנדב שיחלק מזון, וכיוצא בזה. כמה שראתה מצבי סבל קשים ומאתגרים, היא מפליאה באופטימיות שלה וברוחב לבה.

קטי, למה התנדבות ולמה בנפח כזה?

"כי כשאתה נותן אתה מקבל הרבה, הרבה יותר. אמא שלי טיפלה בנוער שוליים וזה משהו שמלווה אותי מילדות. זה ממלא אותי. את אחר הצהריים שלי אני מקדישה למה שאני אוהבת, שנותן לי סיפוק, וזה לעזור לאנשים".

את שמה דגש על עזרה לניצולי שואה. מאיפה זה מגיע?

"טיפלתי בדודי, ניצול שואה שלא היו לו ילדים. בהמשך עשיתי דרך העבודה קורס מיצוי זכויות של ניצולי שואה ושם בעצם התחיל הקשר העמוק שלי לנושא. התחלתי לתעד סיפורי עדות עבור 'יד ושם' והניצול הראשון שלי היה ארמן, שהפך עם השנים לדמות מרכזית וחשובה בחיי. מדובר בניצול בן 90 שחלה בסרטן ובזמנו נורא מיהרתי לתעד כדי שאוכל לשמוע את כל סיפורו. זה היה לפני כשש שנים, וכיום ארמן הוא החבר הכי טוב שלי. השנה הוא היה הראשון שחגג לי יום הולדת. עומדות לי דמעות בעיניים עכשיו כשאני מדברת עליו, ואני לא כזאת רגישה. הרבה פעמים תלמידים רואים אותי ונזכרים במשהו שעזרתי להם, ואני שואלת, מה עוד אני צריכה?

קטי וארמן

"בשנים האחרונות אני מארגנת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה את 'זיכרון בסלון', בו מגיעים לשמוע סיפורי עדות של ניצולים. אני גם חברה בעמותה עבור ניצולי השואה "עזרא מכל הלב". העמותה הוקמה בשנת 2015 על ידי עזרא לזר והיא מונה 19 קבוצות בכל הארץ. היא הוקמה מתוך הכרה שלעתים אדם צריך משהו כאן ועכשיו. יש המון ניצולים שהגענו לביתם ושיפצנו אותו כי הוא לא היה במצב טוב, כזה שלא הגיוני שמישהו בכלל גר בו – שירותים ישנים, קירות מקולפים, צנרת במצב נוראי, טחב. קשה להאמין שכל קשיש או אדם יגור במצב כזה.

"אנחנו מלווים ניצולים לביקורי רופא, לניתוחים. היה לנו אדם שליווינו לקולונסקופיה, בדיקה שחייבים להגיע אליה עם מלווה. לא ישנתי כל הלילה מחרדה כי לא מצאתי מתנדב עבורו, ולמזלי בבוקר התקשר אליי מישהו שגייס רכב ואכן לקח אותו. אחרי הבדיקה הוא לקח אותו לשתות קפה ובילה איתו קצת, שוחח איתו, זה משנה חיים. כעת אנחנו מתכננים להתחיל לחגוג לניצולים ימי הולדת עם תלמידי בית ספר, וזה מצע מצוין לחשוף אותם לחייהם ולסיפור ההישרדות שלהם. דרך לימוד קצת שונה על השואה".

עד כמה בת ים היא עיר של מתנדבים?

"שלושה מכל ארבעה מתנדבים. אם זה בבתיה"ס והגנים, בזהירות בדרכים, עם ניצולי שואה, למען חיילים בודדים, ארוחות למשפחות נזקקות. גם בעבודתי בבזק אני מאתרת מתנדבים. אני טוענת שכולם נולדים טובים, כולם במקום של לתת ולהתנדב. אני רואה הרבה אנשים שקטונתי לידם, שאני שואלת מה אני עושה לעומתם. אני רוצה להאמין שרוב האנשים עושים למען אחרים".

מחנכים בבת ים להתנדבות?

"בהחלט. לא רק שמחנכים, אלא מנהיגים ואני רואה את זה יום יום. אפילו בגנים ובבתיה"ס היסודיים, ולא רק בזמן מלחמה או מבצעים אלא ביום-יום".

יש לך רגשות אשם לפעמים על השעות שאת מחסירה מבני ביתך?

"אני משתדלת תמיד להיות זמינה לילדיי והוריי ולהיות אמא טובה. בשביל זה עליי להיות מסופקת והתנדבות עושה לי טוב. אמנם ההתנדבות לוקחת הרבה זמן, אבל בואי נזכור שאני לא כל יום יוצאת לסיירת הורים או יוצאת לחלק חבילות בלתת או מבקרת ניצול שואה".

מה אומרים ילדייך?

"ילדיי גדולים ומעורבים גם כן. הבן שלי רועי בן 18 לא נותן לי להרים חבילות והולך איתי לחלוקות מזון. הוא עשה הרבה דברים במהלך השנה בלי שיידעו על כך בכלל בבית הספר. בתי קארין בת 23, במשכורתה הראשונה מהצבא היא רכשה וחילקה חבילות לבתי חולים וסחפה אחריה חיילות נוספות. יש בהם הרבה חמלה, יש להם את הגישה כיצד להציע עזרה. הם לא מדברים על מה שהם עושים, רק בקידוש אני מגלה כשאנו מספרים על המעשה הטוב שעשינו השבוע. זה מנהג שיש לנו. גם בעלי פעיל והוא שותף מלא להתנדבות".

מהו המקרה הכי כואב שפגשת?

"אמא חד-הורית שגרה עם בנה בן ה-15 באותו חדר, בלי שום דבר במקרר. הכרנו אותה דרך חלוקת חבילות מזון, זה היה מקרה ששבר את לבי, אבל היום המצב שלהם טוב והם עומדים על הרגליים. הייתה משפחה שלא היה לה מה לאכול ולאחרונה הם קנו דירה. הייתה אישה מבוגרת, מאוד מוכרת בעיר, שעל אף כל זאת כשחלתה לא היה לה עם מי לדבר, למי לספר על האתגרים ואצל מי לפרוק. זה שובר את הלב. סיפר לי ניצול שואה שבאים לשחק איתו פעם בשבועיים שש-בש וזה מה שמחזיק אותו בחיים. אני מציעה לכולם לקום ולבקר קשישים. חסר להם עניין, תעסוקה וחברותא, זה יעשה טוב בנשמה לשני הצדדים".