תמיד ידענו שאנחנו מיוחדים בכל העולם, אבל עיון קצר בפרשת השבוע מוכיח לנו שאנחנו לא רק מיוחדים אלא גם ייחודיים. כן, ממש ככה.

מאת הרב מאיר אביטבול

עם ישראל הוא עם על-טבעי בעצם מהותו, ולכן אבי האומה היה צריך לבוא בברית המילה בהיותו בשלב שבו עדיין אין לו יכולת של הכרה שכלית. כאשר בישר הקב"ה לאברהם אבינו שייוולד לו בנו יצחק, הגיב אברהם: די לי בכך שישמעאל ילך בדרכיך. אך הקב"ה אמר: לא, "ביצחק (דווקא) ייקרא לך זרע". אמנם גם מישמעאל תרווה נחת, אך את הנחת האמיתית תקבל מיצחק.

המדרש מתאר את הגר, אמו של ישמעאל, כאישה צדקת. היא הייתה בת פרעה מלך מצרים, ונטשה את ארמון המלכות במסירות נפש כדי להיות שפחה בבית אברהם (ניסיון ממש קשה, מי מאיתנו היה מוכן לעזוב ארמון מלא בתפנוקים בשביל להיות אב בית?).

הנהגותיה של הגר היו כה מושלמות, עד שהושוו לעבודת הקטורת במקדש (ולכן כונתה "קטורה"). מובן שגם את בנה חינכה ברוח זו. לכן הסתפק אברהם בישמעאל וקיווה לרוות ממנו נחת. למה אפוא לא הסכים לכך הקב"ה, אלא חפץ ביצחק דווקא?

ניתן לראות שני הבדלים בולטים בין ישמעאל ליצחק:

א) לידתו של ישמעאל באה בדרך הרגילה והטבעית, ואילו יצחק נולד בנס – נס כה גדול שאברהם התקשה להאמין כי יתרחש (אברהם היה בן 100 ושרה בת 90. חתיכת גיל).

ב) הברית בין ישמעאל לקב"ה (ברית המילה) נכרתה כאשר היה בן 13, בגיל של הכרה והבנה שכלית, ואילו יצחק נימול בהיותו בן שמונה ימים, כשלא היה מסוגל כלל להבין את משמעות הדבר.

עם ישראל כאמור הוא עם על-טבעי בעצם מהותו. הדבר היה צריך לבוא לידי ביטוי גם בכך, שעם ישראל יתפתח ממי שאף לידתו באה בנס. גם הקשר של יהודי עם הקב"ה אינו מוגבל על ידי ההיגיון, ולכן אבי האומה היה צריך לבוא בברית המילה בהיותו בשלב שבו עדיין אין לו יכולת של הבנה והכרה שכלית. לכן רצה הקב"ה דווקא ביצחק. הוא מייצג קשר על-שכלי, קשר שטבוע בעצם מהות האדם. יהודי קשור עם הקב"ה בלי קשר לטיב החינוך שקיבל. הוא קשור עם הקב"ה בתוקף היותו יהודי.

גם אם לא קיבל חינוך יהודי, בתוך נפשו הוא מאמין בה' וקשור עמו כבן הקשור עם אביו. תראו מה קורה בהודו, בתאילנד, בנפאל ובעצם בכל העולם כולו. אלפי ישראלים שגדלו בלי חינוך יהודי-דתי מגלים פתאום את המנהגים היהודים המסורתיים.

בדברים אלה טמון לקח נצחי בדרכי החינוך היהודי: את ההכרה היהודית אי אפשר לבסס על פי השכל בלבד, מתוך הנחה שהילד יבחר בדרך היהדות לאור הבנתו. הכרה כזאת היא מוגבלת ומצומצמת, וגם תלויה בתנאים משתנים; חסרות בה היציבות והקביעות.

את היהדות יש להחדיר כדבר שאינו תלוי כלל במידת ההבנה וההכרה; כדבר בסיסי שמושרש בעצם המהות, למעלה מכל שאלה ופקפוק. כך צומח דור יהודי הדבק ביהדותו עד כדי מסירות נפש, והוריו רווים ממנו נחת בגשמיות וברוחניות.

מעובד משיחת הרבי שליטא מלך המשיח. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.