עמותת "הגל שלי", שמפעילה ארבעה מרכזי גלישה בארץ – הגדול שבהם נמצא בחוף ריביירה בבת ים, מתכוונת להקים בבת ים בשיתוף עיריית בת ים את מרכז הגלישה החינוכי הראשון בעולם. בישיבתה האחרונה דנה מועצת העיר בתכנית.
סיפורה של עמותת "הגל שלי" הוא סיפור על אמביציה, על אמונה בעצמך, על רצון לתת לחברה וליצור עולם יפה יותר. זהו סיפור על הישראלי היפה. במקרה שלנו, שניים כאלו: מייסדי ומנהלי העמותה הם ירון וקסמן (30) ועומר טולצ'ינסקי (31). לשניהם תואר ראשון בחינוך דמוקרטי בהצטיינות ותעודת הוראה; לווקסמן גם תואר שני במינהל מערכות חינוך וטולצ'ינסקי מסיים תואר שני בחינוך. שניהם גם מחזיקים בתעודת "מציל ים" והם מדריכי גלישה מוסמכים. שניהם גם החליטו יום אחד לקחת הלוואה והקימו עמותה שתחבר בין חינוך בני נוער לבין גלישת גלים. כיום מאחורי העמותה 720 בוגרים.
אנו נפגשים ביום שמשי נאה במרכז העמותה בחוף ריביירה. המקום מנומנם ואינו מהווה עדות למה שיקרה כאן אחר הצהריים, כשעשרות בני נוער ישובו מבית הספר ויגיעו למקום כדי לגלוש ולבלות עם חברים. התכנית החינוכית של העמותה מבוססת על האמונה שלכל נער ונערה יש את היכולת להתמודד עם אתגרי החיים ולהצליח. התכנית מועברת לקבוצות בנות 14 נערים ונערות, שנפגשת אחת לשבוע בקביעות, בכל עונות השנה. העמותה הקימה גם קהילת בוגרים המקבלים הזדמנות להשתלב בפעילות העמותה, וחלקם אף הופכים למדריכים בעצמם.
"הכרנו ביום הראשון של הלימודים לתואר ראשון", מספר וקסמן, תושב בת ים, על היכרותו עם טולצ'ינסקי. "שנינו גולשים ועלה רעיון למה לא לחבר בין שתי האהבות האלו – חינוך וגלישה. אחרי שנתיים החלטנו ללכת על פיילוט, לנסות לגרום לנערים להסתכל על החיים קצת אחרת ועל גלשן ככלי מעצים. ידענו מה זה עשה לחיים שלנו". חמושים בתכנית, יצאו השניים לתיכון אורט גאולה בעיר. "להפתעתנו המנהל אמר 'כן' ואז התחלנו לחפש מועדון גלישה. אחרי הרבה 'לא' נתנו לנו חדר במועדון הדולפינריום לשנה". הקבוצה, שהורכבה בסיוע הנהלת בית ספר, כללה אז עשרה נערים בני 16.
מכאן התקדם הפרויקט. וקסמן וטולצ'ינסקי לקחו הלוואות והקימו מועדון גלישה בבת ים, בחוף ריביירה, בחדר שהקצתה להם גלריה לאמנות שפעלה במקום. "זה היה רגע מדהים עבורנו. חצי שנה עבדנו יפה, היו לנו מאה ילדים", הם מספרים, "עד שמנהלת הגלריה הפסיקה לעבוד בעיריית בת ים. זה היה בעייתי עבורנו כי בעצם בעירייה אף אחד לא ידע שאנחנו כאן בכלל. היינו בלי חשמל, אחרי כל סשן גלישה היינו נכנסים מהר פנימה כדי שלא יראו אותנו ואז אמרנו לעצמנו, מה, אנחנו פולשים? החלטנו ללכת לעירייה ולהסדיר את זה".
בעיריית בת ים התרשמו מעבודתם והשאר היסטוריה. לעמותת "הגל שלי" יש שיתוף פעולה פורה עם העירייה ומרכז גלישה גדול בבת ים במסגרתו פעילים מאות בני נוער. מבחינת העמותה, התנאי להשתתפות בתכנית היא הגעה יומיומית לבית הספר. "חשובים לנו הרגלים, ודרך ההתמדה הם יוכלו להצליח", הם מסבירים. "המסגרת הזאת יכולה לעזור ולתרום לא רק מבחינה לימודים אלא גם חברתית, לכל אותם ילדים שקופים, ביישנים. גלישה זו חוויה מאוד מעצימה ואנחנו מדברים עליה לפני שעולים לגלשן וגם אחרי. אנחנו מתרכזים בכאן ועכשיו ולוקחים את החוויות על הגלשן ומשליכים אותן על החיים. ההצלחה על הגלשן גורמת לך להרים את הראש. גלישה זה מגניב, זה ממותג בעולם כמשהו אחר. כשהחניכים נעמדים על הגלשן הם חשים 'אני מוצלח, אני יכול'".
העמותה מעסיקה 35 אנשי צוות המדריכים את הקבוצות. "מדובר באנשים מדהימים, משכמם ומעלה. הם צריכים להיות אנשי חינוך יותר מאנשי ים. יש פה יוצאי יחידות מובחרות, טייסים ואנשי חינוך. חשוב לנו שהמדריכים יהוו עבור החניכים דמות לחיקוי".
כמה מהם נשים?
"יש לנו 12 מדריכות ולא מעט בנות שבאות ללמוד גלישה".
איך אתם מתמודדים עם בני נוער כועסים?
"הים מאוד מרפא ומסייע, הרבה מהכעסים והתסכולים לא באים לידי ביטוי בים. בחוף אנחנו באמת מתמודדים עם יותר אתגרים, אבל במים אין תסכולים".
איך מתמודדים עם ילד שלא הצליח לעלות על הגל?
"אנחנו דואגים שזה לא יקרה. יש הרבה שטיקים מצידנו כד לדאוג לזה שכולם יעמדו על הגלשן והחבר'ה בקבוצה ראו אותך וזה תועד בסרטון ובהמשך יזמינו את ההורים שלך בעקבות דבר חיובי, אז כל זה מרים ילד מכל הבחינות".
בסוף כל שנה עוברים החניכים מבחן אשר נועד לייצר חוויה אותנטית ומורכב ממבחן עיוני ומעשי. המבחן העיוני מורכב משאלות בנושא הצלה, זיהוי זרמים, חלקי הגלשן, חוקי גלישה ועוד. לאחר מכן הקבוצה יוצאת לחלק המעשי – המסע. "זהו חלק שאותו הם עושים כקבוצה", מסביר וקסמן, "הוא נורא מזכיר מסעות בצבא וכולל ריצה, סחיבת הגלשן, גרירה ושחייה. הוא מאוד מאוד פיזי ומאמץ, והשעון עוצר רק כשהאחרון מגיע, כך שהם חייבים לעבוד יחד. בסופו כל בוגר מקבל כרטיס שבעזרתו הוא יכול להגיע לכאן פעם בשבוע כבוגר". העמותה מציעה תכניות שונות לבוגריה, היכולים להשתלב בפעילותה וחלקם אף זוכים לתעסוקת קיץ.
כדי למקצע את העמותה שלהם הקימו וקסמן וטולצ'ינסקי מועצת מנהלים מכובדת שתפקידה לייעץ ולסייע להם. הרשימה כוללת את שר החינוך לשעבר שי פירון, סמנכ"לית השיווק בגוגל רבקה קהת, השחיין האולימפי יואב ברוק ועוד רבים וטובים. אל כל אחד מהם הם הגיעו באופן אישי בבקשה להצטרף אל פועלם. "אלו אנשים מאוד מובילים בתחומם. הם מתכנסים שלוש פעמים בשנה ואנו מציגים להם מטרות, יעדים, תכנון קדימה. הציר השני הוא ברמה של שיתופי פעולה, הם מקשרים אותנו לאנשים שיכולים לתרום ולסייע".
סיפורים על הצלחות של נערים ונערות יש לא מעט. כשווקסמן מתבקש לבחור סיפור אחד ומיוחד, הוא מתקשה אך לבסוף נזכר בנערה שהצליחה ללחוץ לו על כל הכפתורים שבלב. "הגיעה אלינו נערה בת 15, מאוד מאוד ביישנית, ברמה שהיא לא הייתה יוצאת בהפסקות לכיתה, מופנמת, לא מדברת עם אף אחד, נורא קטנה ורזה", הוא מספר, "היא הייתה הולכת עם העיניים ברצפה או בטלפון. כשהיא הגיעה אלינו היא לא הייתה בטוחה שתצליח לגלוש. לאט לאט היא ראתה שהיא מסוגלת. יש לנו דבר שנקרא ציר התפתחות אישית, כל נער בעצם ממלא ציר התפתחות בתחומים שונים – לימודים, כושר, תחום אישי, הקשר עם ההורים ועוד. היא החליטה להתמקד בכושר הגופני, זה התחום שהיא רצתה לפתח אצלה וזה הצליח לה ובגדול. די מהר היו לה הצלחות, שמנו אותה בפרונט והיא אפילו הובילה את מסע הסיום ועזרה לאחרים. היא השתנתה לגמרי. היום היא פורחת ועדיין פעילה אצלנו כאן במרכז. יש עוד המון סיפורים, יש חיילים שהיו פעילים אצלנו בגיל נוער והיום הם מגיעים ומשוויצים עם המדים של היחידות המובחרות בהן הם משרתים, וזה עושה טוב".
מה הסיפוק הכי גדול בעבודה הזאת?
"אנחנו יודעים שלא נהיה עשירים, אבל אנחנו עושים משהו משמעותי, דבר שאנחנו אוהבים וזה המון. הסיפוק הכי גדול הוא לראות איך כל החלומות והמחשבות מתממשים ובאים לידי ביטוי. לראות את הנערים באמת עולים על הגל, מצליחים ונותנים מעצמם, ואת כל הצוות שעובד ימים כלילות עם כוונה ואמונה ושמחה בלב, זהו הסיפוק הגדול ביותר שלי".
מה הלאה?
"המטרה היא להגיע לכמה שיותר בני נוער שזקוקים לנו. להיות כתף ולתת יד וגלשן. אנחנו רוצים להמשיך בעשייה הזו, להתפתח ולעשות את הדברים יותר טוב, יותר נכון, יותר מדויק ולהצליח".
