את הר' המתגלגלת שלו אין אוהד כדורגל שלא מכיר. מוטי חביב, מבכירי עיתונאי ושדרני הספורט בישראל ותושב בת ים גאה, מספר בראיון מיוחד על חיבתו לכדורגל ההולנדי, על הניצחון הדרמטי של מכבי חיפה שגרם לו התקף לב, על החיקוי המופלא שלו ב"בובה של לילה" ואיזה חלום כנראה לא יגשים מעולם.

מראיינת: טלי בנדו לאופר

מוטי חביב, בן 65 היום, תושב בת ים, הוא מבכירי עיתונאי ושדרני הספורט בישראל. עוד כילד הוא סיקר משחקים וכבר בגיל 17 הצליח להשתלב במערכת עיתון הספורט המיתולוגי "חדשות הספורט". מכאן והלאה הכל היסטוריה. את חביב תמצאו בכל אבני הדרך הספורטיביות – מונדיאלים, אליפויות, אולימפיאדות – ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה. הר' המתגלגלת שלו מוכרת לכל אוהד כדורגל – כזה שפעם היה מאזין בשקיקה ל"שירים ושערים" והיום צופה באדיקות בשידורי צ'רלטון (ספורט 1-2-3-4). קריירת הכתיבה שלו כוללת את "ידיעות אחרונות" ואת "מעריב", והיום הוא אפילו מאייש את כיסא העורך של המקומון "נטו בת ים".

בראיון מיוחד הוא מספר על המשחק בו קיבל התקף לב מההתרגשות, על חלום המונדיאל שלא יתגשם, על החיקוי המופלא שלו ב"בובה של לילה" ואיך זה להיות איש כדורגל בעיר שהקבוצה שלה משחקת בליגה החמישית.

מוטי, ספר לי על רגעים בלתי נשכחים מהקריירה שלך.

"כמובן מונדיאלים, אולימפיאדות, להיות בגמר גביע העולם זה פעם בחיים. תמיד תישאר בזיכרוני האולימפיאדה בסיאול בשנת 1988, היא הייתה נדירה בהשקעה בה. המתקנים שהם בנו היו מטורפים, משהו שלא אשכח לעולם. גם גמר המונדיאל בארה"ב בשנת 1994 שהוכרע בפנדלים בין ברזיל ואיטליה. ברמה האישית אני כל כך אוהב ספורט שבכל אירוע אני נהנה. בשבת הקרובה אני הולך לשדר את המשחק של הפועל עכו נגד מכבי נתניה בטלוויזיה, ואני לא הולך עם פחות תשוקה מאשר לדרבי תל אביבי נניח. מבחינתי זה כאילו רייטינג של 100%, אני אדע כמה הופעות היו לכל שחקן ומה אמא שלו עושה. ככה אני".

איך אתה באמת מתכונן לשידור?

"מתכונן ברמה של מסתגר בחדר ואף אחד לא יכול להפריע לי לפחות שעתיים, גם אם זה ליגה ישראלית ואי אפשר לחדש לי. לא יקרה שיתקילו אותי מתי הוא כבש שער אחרון ובאלו קבוצות הוא שיחק בעבר, אני בא מוכן עד הפרט האחרון. אני כותב לי הכל ותוך כדי הרישום זה חודר לי לראש. אני לא מסתכל בדפים בשידור, אני מרוכז רק במשחק אבל זוכר הכל".

מה החלום שלך? מה עוד לא הגשמת?

"החלום הוא לשדר את המשחק שמעלה את ישראל למונדיאל, הפעם האחרונה שלנו שם הייתה ב-1970".

אתה מאמין שזה יקרה?

"לצערי לא. לפעמים בעוונותיי אני נחשף לאימונים של קבוצות ילדים, וכשאני רואה מה עושים באימון או את מתקן האימונים, אני מבין שאי אפשר לייצר שחקנים. יש מדינות קטנות מאיתנו שהגיעו למונדיאל. זה לא עניין של לייצר מתוך כמות כי אז הסינים היו גדולים בכדורגל והם לא, זה איך מניחים את התשתית אצל השחקנים. אם אני רואה שילדים מתאמנים על חצי מגרש אין להם סיכוי בשבת. אם המאמן הוא פקיד שמשלים הכנסה, אין להם סיכוי. צריך לעבוד על יסודות ולפתח שרירים נכונים. לא כולם ייצאו מוכשרים אבל נקבל שחקנים טובים. אנחנו מחפשים הצלחה למעלה ולא מסתכלים למטה. אם לבניין אין יסוד טוב הוא יתמוטט".

מכל המשחקים ששידרת – איזה משחק הכי זכור לך?

"אני אתן לך עכשיו סקופ. המשחק הזה זכור לטוב ולרע. שידרתי את מכבי חיפה נגד פריז סאן ז'רמן, זה היה ב-1998, במסגרת האירופית. משחקים שבוע בפריז ושבוע אחרי בארץ. בפריז היה 1-1 ופה מכבי חיפה היו צריכים לנצח. שידרתי מקריית אליעזר, דקה אחרונה היה 2-2 שזה טוב לפריזאים, ומכבי חיפה עלו ליתרון 2-3. ברגע שהם כבשו, מההתרגשות שלי קיבלתי התקף לב. אמיתי. הרגשתי דקירה חזקה בחזה, המשחק הסתיים, נסעתי הביתה ולאחר מכן אושפזתי ועברתי ניתוח מעקפים. המשחק היה דרמטי, האצטדיון היה מלא עד אפס מקום וזה עשה לי הרבה. בשידור אפשר לשמוע שמשהו קורה לי, קולי נעתק. שנים לא ידעו על האירוע, גם מיהרתי לחזור לשדר אחרי הניתוח, התנהגתי כאילו אני מצונן. הסתרתי כי זה היה משפיע על עבודתי בהמשך. היום ניתוח כזה נחשב לכלום. כיום אני עושה הליכות בלילות ושומר על תזונה נכונה, אם כי כמובן חוטא לפעמים".

מה לדעתך ההבדל בין עיתוני הספורט של שנות ה-70' לעיתונות הספורט של ימנו?

"אחרת לגמרי לגמרי. הבדל תהומי. כשאנחנו היינו בעיתון מתארים גול שנכבש, היינו מתארים לפרטי פרטים כי מי שלא היה במגרש לא ראה אותו. היום כולם ראו אותו כבר באינטרנט, ואם לא אז יש תקציר בכל האתרים. מי שרוצה להישאר שפוי לא צריך לעשות השוואות".

איך זה שאין בישראל אף עיתון ספורט?

"העיתונים די נבלעו על ידי האתרים. 'חדשות הספורט' היה התנ"ך של חובבי הספורט. בשאר העיתונים היו טורים, אבל הכל היה בקצרה. לאט לאט הם התרחבו ולימים הפכו למוספים. אנשים ניזונים היום מהאינטרנט, מהאפליקציות, יש שם הכל. יש אפליקציה שמתריעה על גול שמבקיעים בכל מקום בעולם, מה צריך יותר מזה?"

מתוך "בובה של לילה"

מה חשבת על החיקוי שלך ב"בובה של לילה"?

"וואו, אני אוהב אותם מאוד. זה עזר בעבודה, גרם ליותר הרצאות והצעות להנחיה. פתאום מצאתי את עצמי מחקה את החיקוי. אסי ישראלוף שמחקה אותי הוא גאון שנכנס לניואנסים הקטנים. נכון שמבליטים את הר' שלי קצת יותר מדי, אבל זה חלק מחיקוי. פעם אחת פגשתי את אסי במשחק, הוא אוהד בית"ר, והוא עלה לעמדת השידור שלי וסיפר כמה הוא מעריץ ואוהב אותי. מצחיק אותי כששואלים אם אני נעלב, ממה יש להיעלב? שלא ייגמר לעולם!"

מי לדעתך השחקן הכי גדול ששיחק כאן?

"רוני קלדרון. היה שחקן עם איכויות מולדות, אחד לכמה עשרות מיליונים שחקנים נולדים עם הכדורגל בקרבם, וכיום אף אחד לא יודע בוודאות אם הוא חי או מת. רוני הנהיג בגיל צעיר מאוד את הפועל ת"א, הוא הוזמן לאייאקס, אבל הסתבך בפלילים וישב בבית סוהר. באחת החופשות הוא ברח עד ברזיל ועשה איזושהי מעילה ונידון שם ל-32 שנות מאסר. בהמשך הבריחו אותו מהכלא עם הליקופטר ועד היום לא יודעים איפה הוא. יש כאלו שאומרים שהוא בניו יורק, יש כאלו אומרים שהוא מת. הוא היה פנומנלי, חבל שהוא הרס לעצמו. לא הכרתי כישרון כזה".

ערן זהבי, אייל ברקוביץ', אלי אוחנה – מי לדעתך הכי גדול?

"ברקוביץ' בכישורים שלו היה הכי טוב וזהבי הוא ההשקעה הגדולה מכולם. היום כל אחד בסוף אימון יודע כמה הוא רץ וזהבי תמיד רץ הכי הרבה מכולם. הוא משקיע, הוא כל הזמן בתנועה. בימים אלו הוא בפגרה בארץ והוא נוסע כל יום מתל אביב לחיפה כדי להתאמן. זו השקעה שאני לא מכיר. בבניין שהוא גר בו יש חדר כושר למטה, אבל זה לא מספק אותו, הוא נוסע כדי שיהיו לו משטחים לרוץ, הוא נותן מעצמו מה שאף שחקן בכדורגל הישראלי לא נתן. לכן שום דבר בהצלחה המסחררת שלו לא מקרי. גם אלי אוחנה היה שחקן מוכשר, הוא יפיוף וזה עוזר בכל דבר בחיים. אלי שיחק בתפקיד אחר על המגרש והיה מוצלח בו".

בזמנך הפנוי, אתה רואה כדורגל בטלוויזיה?

"בהחלט, אני צופה בכדורגל אירופאי. אני חולה על כדורגל הולנדי, הם לא נבהלים מלתת לשחקנים צעירים לשחק ואני אוהב את זה. נדיר לראות תוצאות של 0-0, יש המון שחקנים גדולים בעולם שהתחילו לשחק שם. אנחנו צריכים ללמוד מהם".

אתה בת ימי ותיק.

"אני במקור תל אביבי, כשעברתי לגור בבת ים לפני כ-40 שנה זה לא היה כבוד גדול. אני אומר, כמו שהעולם עבר מהפכה גם בת ים עברה מהפכה. יש בעיר הזאת כל כך הרבה דברים חיוביים וזה ניכר בשנים האחרונות. זו עיר מטופחת ויפה הרבה יותר מבעבר ואני חושב שהתושבים תרמו לעניין, כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו עשה את הדרך כדי להילחם בסטיגמה. בתי למשל התווכחה עם כל סטנדאפיסט על בדיחות בנושא בת ימים, זו עבודה קשה למחוק סטיגמה. היו לי מספיק הזדמנויות לעבור דירה אבל לא רציתי. אני רואה ערי חוף מדהימות באירופה, בתים עולים שם פי ארבע, ופה חושבים על רטיבות וקורוזיה בהקשר של להתגורר סמוך לים. כל בוקר אני קם מאושר, זו חוויה עצומה בגילי להסתכל על העיר ועל כל השינוי שהיא עברה. אני תמיד רואה את עצמי כסמל של בת ים, אני תושב ותיק ופעם בחרו אותי ליקיר ההסתדרות בבת ים. מה שכן, אני כואב את זה שאין כדורגל. פעם היו פה שלוש קבוצות, היו אוהדים, והיום אין בכלל".

זו נקודה כואבת.

"מאוד, אחת הנקודות שהכי כואבות לי היא איך יכול להיות שבעיר כזאת אין כדורגל ברמה של ליגה לאומית. יש אצטדיון לא רע שפעם נבחרות היו משחקות בו. אפילו משאריות של הפועל ומכבי תל אביב היה אפשר לעשות יופי של קבוצה, אבל זה בנוי על תקציבים. וכשהרשות המקומית לא מתקצבת זה המצב. זה התחיל לפני יוסי בכר, עוד אצל לחיאני. ואם לא כדורגל אז ענף אחר, העיר הזאת בעבר התמקדה בכדורעף, גברים ונשים היו משתתפים קבוע במשחקים באירופה. גם הדבר הזה נעלם. בשביל קבוצת כדורעף לא צריך תקציבים גדולים, זה כולה שישה שחקנים ומביאים זר אחד שיתגבר. יש רשויות שמחליטות שהן לא יכולות להשקיע בכדורגל אז בהחלט אפשר לפתח ענף אחר, בראשון לציון למשל החליטו ללכת על כדוריד והם קיבלו אליפות וזה יופי של רעיון. יש בבת ים שחקנים מוכשרים וחבל שלא הולכים על זה.

"לגבי כדורגל, זה מתסכל אותי מאוד כאיש כדורגל שאין בעיר כדורגל רציני. כאן אני 'מאשים' את החבר שלי ויקטור טל, שהוא מחזיק תיק הספורט ואין ספורט. ברור לי שזה בגלל תקציבים אבל הוא צריך להילחם. אלו דברים שאמרתי לו כבר".

אתה בא מעולם הספורט, מה לך ולעריכת עיתון שאינו ספורט?

"זו אכן הפעם הראשונה שאני נחשף לזה. זה חידוש עבורי. בימנו הכותרות קצת שונות, הסבלנות של הקורא שהייתה פעם איננה. אני מודע לכך שלא כל אייטם קוראים והגישה היא אחרת בעריכת עיתון, בטח בעיתון שאני משקיע בו יותר בצד המגזיני זאת מכיוון שיש אפליקציות ואתרים שנותנים את האייטמים האלו און ליין. אני חושב שבעוד עשר שנים לא יהיה עיתון, אם העיתון המוביל במדינה ירד מ-700,000 עותקים ל-350,000 בסופי שבוע, זה אומר משהו. אני חושב שהמושג הזה 'עיתונאי', שאפשר היה להתפאר בו פעם, די נעלם. היום כל אחד הוא עיתונאי, הפייסבוק נותן מענה. את רוצה לכתוב על הטכנאי שלא סיפק שירות נאות? את כותבת ואנשים נחשפים. אני מאושר ממה שהיה ואני מאושר ממה שקורה היום".

זה קצת גורע מהעבודה שלנו.

"אני מסכים, זה גורע הרבה, אבל אין מה לעשות. מנגד אני רואה שדרים צעירים ומוכשרים, שבמשך שנים לא התקדמו כי היה ראש חץ של שדרים שלא התחלפו והיום יש הרבה אפשרויות, הרבה ערוצים, הרבה תחנות רדיו. לכן צריך לקבל כל שינוי באהבה".