לוחם ה-MMA מס' 1 שלנו, חיים גוזלי, מסכם את קרב חייו במדיסון סקוור גארדן במסגרת "בלאטור 180" – האירוע הכי גדול אי פעם בתחום ה-MMA.

למרות ההפסד בקרב, למרות האף השבור, למרות הרגל הנפוחה, למרות הקביים והמורפיום, הניצחון כל כולו שלו. 

טוב, את הסוף כולם מכירים: סיפור של רוקי מגיע להילחם עם אלוף. רוקי מושך עד הסיבוב האחרון ואז מפסיד. אז זה מה שקרה לי. עליתי על הבמה הכי גדולה בעולם, המדיסון סקוור גארדן, זו הייתה הפקת ענק, האולם היה מפוצץ בדגלי ישראל עם ישראלים ויהודים שצעקו "אל אל ישראל", וזה היה הזוי. אני לא קבוצת כדורגל או כדורסל, אני חיים גוזלי מבת ים.

הגענו לאולם, התחלנו בחימום, אני הייתי הקרב החמישי. חדר ההלבשה היה צפוף קצת, אבל אנחנו רגילים. ישר באו אלינו מהוועדה האתלטית, לקחו אותנו לבדיקות ואז חתימה על חוזים. כשסיימנו, הגיע אדם עם ערכת בדיקת שתן לחומרים אסורים והוא לא עזב אותנו עד תום הבדיקה. הוא הלך אחריי לכל מקום, גם לשירותים.

צילומים באדיבות חיים גוזלי

הקרבות החלו, אני בינתיים מתחמם, ופתאום אומרים לי: "יאללה, עולים עכשיו".

מיד התלבשתי ואז שמעתי את המוזיקה שלי, השיר "הנה אני בא" של הדג נחש. יצאתי לאולם הגדול בו ושמעתי צרחות של השם שלי, צרחות "אל אל ישראל". ראיתי דגלים עפים, דגלים שלנו נכנסתי לזירה ואז היריב שלי הגיע. השופט עמד בדיוק באמצע וצעק אלינו: "אתם מוכנים? אז להתחיל!"

הרגע הגדול הגיע. אנחנו בזירה, כמו שני גלדיאטורים, נלחמים, נותנים אגרופים, פוגעים אחד בשני בשביל להפיל. הקרב הולך לכיוון שלו, הוא מצמיד אותי לכלוב ונותן אגרופים. נגמר הסיבוב הראשון והתחלנו עוד אחד ואני כבר עייף. הצלחתי להיכנס לנעילת רגל, אני לוחץ אבל הזיעה… הוא מחליק לי. בסיבוב השלישי אני כבר בקושי נושם, החלטתי להחליף עמידה וללכת חזק. זה עובד לי, הוא מקבל קצת מכות אך עוד פעם הוא דוחף אותי לכלוב, נגמר הקרב.

שנינו עומדים באמצע הזירה, הקריין צועק את שם המנצח וזה ראיין קטור. הפסדתי אחרי שלושה סיבובים של חמש דקות כל אחד. הקרב יחסית היה טוב, אבל כמו לוחם אמיתי צריך לדעת להפסיד וזה מה שקרה לי. אבל מבחינתי הניצחון שלי היה הרבה יותר גדול מלנצח את הקרב עצמו. הניצחון שלי היה בזה שלבדי פרסמתי את ספורט ה-MMA כמעט בכל בית בישראל. הניצחון שלי היה בזה שמאות יהודים וישראלים באו למדיסון סקוור גארדן עם דגלים כחול לבן, כן, הדגל שלנו. וזה לגמרי ניצחון שלי, שבגיל 44 עליתי לקרב בזירה הכי גדולה בעולם ועברתי שלושה סיבובים של חמש דקות.

בקרב נפצעתי, נשבר לי האף ונתקעה חתיכת סחוס בפנים. אני חייב לעבור כעת ניתוח. בנוסף, הרגל שלי נפוחה כמו בלון. אני מחכה שתרד הנפיחות ואז אוכל לעבור בדיקת MRI, אבל זו דרכו של  לוחם. עכשיו נסעתי עם המשפחה לחופשה של שבועיים בלוס אנג'לס ולאס וגאס, אני חושב שמגיע לכולנו קצת שקט, למרות שאני עם קביים וכיסא גלגלים. בסופו של יום אני לא מאוכזב. קיבלתי כל כך הרבה אהבה ותמיכה מעם ישראל, אני שמח ואוהב אתכם! עכשיו אני אתמקד בבניית בית ספר גדול בבת ים ואחנך את דור ההמשך להילחם ולהבין מה זה דגל ישראל.

רציתי להודות לכמה אנשים שעזרו לי בדרך: כמובן לאירנה אשתי ואביב הבן שלי! ליובל פרץ המנהל האישי שלי, דודי סואד בעל המסעדה דודי דלי, אורן שבת, נועד להט הלוחם מספר אחד של ישראל שעזר לי לחתוך משקל ולא עזב אותי לרגע, רנזו גרייסי, רומן רטמברג, אולג סלוביץ', אילנה אזולאי דודה שלי, כלפו מסיקה, עידו פריינטה, רועי גוזלי והבן שלו עידו, גבי וליאור מדלאס, אבי ג'סטין מיוסטון, אלי אבו מסאן דיאגו, יניב גוזלי, ויטלי קפרזסקי מקנדה, תום לש ופז שוסטר. ואם שכחתי מישהו, אני מצטער. אני שבור ושותה מורפיום להפגת הכאבים.

נתראה, חיים גוזלי.

את הטור הראשון של חיים גוזלי אפשר לקרוא כאן.

את הטור השני של חיים גוזלי אפשר לקרוא כאן.

את הטור השלישי של חיים גוזלי אפשר לקרוא כאן. 

את הטור הרביעי של חיים גוזלי אפשר לקרוא כאן. 

את הטור החמישי של חיים גוזלי אפשר לקרוא כאן. 

את הטור השישי של חיים גוזלי אפשר לקרוא כאן. 

את הטור השביעי של חיים גוזלי אפשר לקרוא כאן.