אחרי הקרב ההרואי במדיסון סקוור גארדן והניצחון האדיר ב-42 שניות בבלאטור 188, לוחם ה-MMA מס' 1 שלנו, חיים גוזלי, ממשיך לכתוב על ספורט, בת ים ומה שביניהם.
מאת: חיים גוזלי
אני כותב את הטור הזה קצת בדאון אחרי הקרב המטורף שהיה לי. שוכב במלון בלוס אנג'לס על משככי כאבים מסוג מורפיום, הגוף שלי כואב מאוד, האף התרסק ואני חייב ניתוח דחוף, הרגליים שלי מנופחות מהבעיטות ואני הולך צולע, אבל בואו נחזור לקרב.
על הנייר, הייתי הפייבוריט, הייתי אמור לנצח, אבל החיים לא תמיד כתובים על נייר ובמקרה הזה, ככה זה היה. שבוע לפני הקרב שקלתי 87 קילו ובקרב הייתי צריך להיות 77 קילו, אז חתכתי משקל בשבוע, הורדתי אותו בדיאטת רצח: סאונות, אימונים עם חליפות הזעה ועוד. לילה לפני השקילה שקלתי 78 קילו ובבוקר השקילה עשיתי אמבטיות מלח ואלכוהול להוריד את הקילו אחרון וירדתי ל-76 קילו, קילו מתחת למה שהייתי צריך.
השקילה עברה בהצלחה, אבל אז התחילו הבעיות: הקאות, שלשולים וחום גבוה. לא הצלחתי להתאושש לקרב, העמסתי נוזלים וויטמינים ובבוקר יום הקרב קמתי שבור לגמרי, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים. אירנה הניחה קרח כדי לנסות להחזיר אותי לחיים, אבל זה לא עזר. הגיעה השעה ונסענו לאולם. אביב, חזי ריכמן ואני. התחממתי טוב, היה נראה שאני מוכן לקרב. ואז קראו בשמי, עליתי עם השיר של אריק איינשטיין והתחיל הקרב.
צילומים באדיבות חיים גוזלי
הקרב כולו היה מכות רצח. דם בכל מקום – אני מדמם, היריב שלי מדמם, ממש מרחץ דמים. אבל הגוף שלי לא תפקד ולא הצלחתי להביא את היריב לקרקע, למקום של המומחיות שלי. היריב ניצל את זה שלא התאוששתי טוב מההרזיה. אז המוח ראה את המהלך, אבל הגוף לא הגיב וככה הפסדתי את הקרב.
כל כך מבאס, אבל אלו החיים של לוחם. יום מנצחים ויום מפסידים. לצערי במדינת היהודים התחילו הלכלוכים, אנשים כתבו בפייסבוק שהקרב שלי בארץ, בבלאטור 188, היה מכור וגוזלי הפסיד עכשיו כי הוא זקן. ממש אנשים קטנים וטיפשים. אם אני מנצח קרב, אז זה קרב מכור? אם אני מפסיד קרב אז אני זקן?
אז תדעו, אני לא קונה קרבות ואני לא זקן – אני פשוט לוחם שלא מפחד לעלות לזירה. כל הקנאים יכולים לקפוץ לי ואם זה לא עוזר, אתם מוזמנים לבוא למכון שלי ולעשות איתי קרבות מתי שרק בא להם. הבעיה היא שהם פחדנים ומדברים ומשמיצים מאחורי שמות בדויים בפייסבוק.
בינתיים בחיים האמיתיים אני שוכב מת מכאבים אחרי שהפרצוף שלי התרסק בקרב, והם יושבים מכוערים מאחורי מקלדת. לכל האוהדים שלי שתומכים בי בפייס ובאינסטגרם, תודה לכם על כל התמיכה. אתם נותנים לי כוח להמשיך! ולכל הישראלים בלוס אנג'לס שבאו לתמוך בי – תודה! אתם ההוכחה שאנחנו עם אחד.
תודה גם לחזי ריכמן המאמן, שנתן מעצמו ובא להיות איתי בפינה. זו תחילתה של דרך נפלאה. ותודה גם למשפחה שלי, אירנה ואביב שתמיד איתי, בכל קרב וכל דקה. אוהב אתכם. וגם לאח שלי רועי והבן שלו עידו, שתמיד באים לתמוך בי בכל קרב. תודה. וכמובן, אם זה לא היה ברור, אז זה לא הסוף. יש עוד כמה דברים מתוכננים בדרך עליהם תשמעו בהמשך.
