לוחם ה-MMA מס' 1 שלנו, חיים גוזלי, יעלה ב-24 ביוני לקרב חייו במדיסון סקוור גארדן במסגרת "בלאטור 180" – האירוע הכי גדול אי פעם בתחום ה-MMA.
בשבועות הקרובים הוא יספר לקוראי "בת ים פור יו" על האתגר, על האימונים הקשים, על הגעגועים למשפחה ועל כל מה שעובר עליו עד לתחרות.
אימונים, לא חשבתי שזה דבר כל כך קשה!!! בארץ, האימונים נראים לנו מפרכים אבל אני זה שמכתיב את קצב האימון. שום דבר לא מתקרב לאימון בקבוצת MMA מקצועית בארצות הברית. מבלי להפחית מכישרונם של המאמנים והלוחמים בארץ, אבל ככה זה.
בארץ לוחם מקצועי לא יכול להתפרנס מקרבות ואז נוצר מצב שהוא צריך לעבוד בשביל להתקיים. זה מה שתוקע את הלוחם הישראלי מלהתקדם לרמות הגבוהות בעולם. בניו יורק אני מגיע לאימון MMA באחת האקדמיות שאני מתאמן בהן אצל דניאל גרייסי, אישיות מפורסמת ממשפחת גרייסי עם קרבות MMA בכל העולם, כולל פעם אחת בישראל בארגון ה-IFC האגדי. האקדמיה שלו נמצאת בברוקלין, אבל כמו שכתבתי בטור הקודם, אני צריך לנסוע למנהטן ולקחת רכבת אחרת חזרה לברוקלין, סיוט בפני עצמו.
האימון מתחיל בחימום מטורף. עד שהוא מסתיים יוצאת לך הנשמה, ואז מתחילים בקרבות היאבקות. כשהם מסתיימים, אנחנו שמים ציוד ומתחילים קרבות MMA. הלוחמים לוחצים ממש חזק, מדובר בקרבות של 90% כוח. לרגע הבנתי שהם לא יודעים שיש לי קרב בעוד חודשיים והם פשוט מנסים להראות לי שהם טובים יותר. באימונים הראשונים נלחמתי איתם למוות.
כלל החבר'ה בקבוצה נלחמים בארגונים הכי חשובים בעולם כמו UFC בלאטור, אנשים עם רקורד של 10-0 קרבות. כשמסתיים האימון הזה, אני לוקח רכבת. מצפה לי נסיעה של שעה לאימון כושר במנהטן.
מאמן הכושר שלי, ישראלי לשעבר בשם תום לשץ, הוא מאמן ברמות מטורפות. הוא מביא אותי לרמות כושר גבוהות שלא הכרתי. להיות בן 44 בכושר שיא זה לא דבר פשוט. האימון נמשך שעה וחצי, ואיך שהוא מתחיל אני מקלל את כל העולם מרוב שהוא קשה. מצד שני אני יודע, שכושר זה מה שיקבע את תוצאת הקרב. כשהאימון מסתיים, אני צועד כ-50 דקות לכיוון האקדמיה לג'יו ג'יטסו של המורה שלי ב-20 שנה האחרונות, רנזו גרייסי האגדי. שם אני מתאמן בג'יו ג'יטסו שזו המומחיות שלי (ג'יו ג'יטסו הוא אמנות לחימה המתמחה בעבודת קרקע של הכנעות וריתוקים); מתרגלים מצבי קרב ובסוף עושים קרבות ג'יו ג'יטסו.
והיום רק התחיל. לאחר מכן אני לוקח רכבת בחזרה לברוקלין לאימון אגרוף בפייט פקטורי. זה מכון רוסי שבנוי כמו בסרטים של רוקי, שם אני עובר עוד עינוי קטן בדרך לפסגה. ככה עובר-חולף עליי רוב השבוע, רק סדר האימונים משתנה לפעמים.
אבל יש ישועה בכל זה. יום רביעי הוא היום האהוב עליי – זה יום שאני מתחיל בשעה 6:00 בבוקר בבית מרחצאות רוסי (סאונות) בברוקלין, לשם אני הולך עם חבר שלי אולג. גם הוא בעל חגורה שחורה בג'יו ג'יטסו והוא עוזר לי פה בכל מה שצריך. שם אני מעביר כ-5-6 שעות של טיפולים בחום וקור, כולל מכות עם עלים כמו שרואים בסרטים. זה כואב וחם, ובפעם האחרונה אפילו כמעט התעלפתי. אחרי יום כזה אני הולך הביתה לישון, ואז בשעה 19:00 בערב אני יוצא לאימון ג'יו ג'יטסו.
למחרת, בימי חמישי, אני נוסע ל-UFC Gym בניו יורק לאימון קרבות עם לוחמים שמחפשים את דרכם לפסגה. המכון מנוהל על ידי פרדי מיכלסון, ישראלי לשעבר שעושה חיל בניו יורק ופתח מכון רשמי של UFC, ולמרות שה-UFC הם מתחרים של בלאטור. אני מתאמן גם שם, כי אני חייב לעבור את כל סוגי האימונים ועם אנשים שונים. בין לבין אני עובר טיפולי פיזיותרפיה עם מטפל שמתמחה בספורט, שגם זה למען באמת לא דבר כל כך נעים, אבל בגילי חייבים לשפץ את הגוף ליום הבא.
אני חייב לציין את העזרה עם המאמנים ותרגום, דבר מאוד חשוב ויקר כאן, של חבר יקר בשם יובל פרץ שגר בניו יורק ומתאמן אצל רנזו גרייסי. ועכשיו נעבור אל תוצאות שלושה שבועות של אימונים: פנס בעין, אף בגודל של תפוח, אוזן כרוב ולקינוח, שרירים תפוסים. אבל מעודדת אותי המחשבה על איך התחלתי את אימוני ה-MMA שלי לפני 20 שנה – על הגג בבית של אמא שלי, בלי מזרנים על שטיח, ולאן הגעתי היום! אני מבחינתי ממשיך קדימה עם מטרה אחת: בלאטור 180 מדיסון סקוור גארדן!!!
אני לא מכיר הרבה אנשים שיעזבו את החיים שלהם כדי לסבול בשביל להגשים חלום, אבל בעוד 20 שנה אני אוכל להגיד לנכדים שלי שעשיתי משהו שאחרים רק חולמים עליו!
בטור הבא: להיות חצי מפורסם בעיר הגדולה.
להתראות, חיים גוזלי
את הטור הראשון של חיים גוזלי אפשר לקרוא כאן.
