אחרי הקרב ההרואי במדיסון סקוור גארדן, לוחם ה-MMA מס' 1 שלנו, חיים גוזלי, ממשיך לכתוב לנו על ספורט, בת ים ומה שביניהם.
השבוע אני קצת מאוכזב. בעוד חודש (באוקטובר) היינו אמורים לנסוע ולהשתתף באליפות העולם בגראפלינג של איגוד ה-UWW אשר תתקיים בבאקו, אזרבייג׳ן. "אמורים" זו מילת המפתח כאן. אצלנו במדינה הכל מסובך.
17 מתחרים אשר מתאמנים כבר כמה חודשים לתחרות הזו, כולם עם חלומות להיות אלופי עולם, קיבלו ביום רביעי הודעה שאין אישור לצאת לתחרות בגלל אזהרת מסע לאזור הזה. ואני תוהה, איך יכול להיות מצב שבתחרות ישתתפו מדינות מכל העולם, ורק אנחנו, העם הנבחר, נשב בבית ונצפה באליפות בטלוויזיה? (אם בכלל ישדרו לנו את זה בארץ…)
לכל תחרות כזו בעולם משרד הביטחון דורש שנצא עם מאבטחים. הבעיה היא שאנחנו הספורטאים צריכים לשלם עבור האבטחה, ומי שקצת יודע מבין שמאבטח של המדינה לא עולה כמו מאבטח של הסופר. כך נוצר מצב שההורים צריכים לשלם סכומים גבוהים רק בשביל לראות את הילדים שלהם מגיעים להישגים ספורטיביים.
חיים גוזלי והבן אביב
נראה לי שלמדינה שלנו אין אבחנה בין ספורטאי או בחור שיושב בגינה ומעשן ושותה אלכוהול. בעקבות זה רוב הספורטאים לא מגיעים לשום דבר, כי אין להם עזרה בכלום. הכל ההורים צריכים לממן. גם נער שיביא כבוד למדינה עם מדליית זהב מאליפות עולם צריך לממן את התחרויות והאימונים שלו בעצמו.
למי שלא הבין: כדי להשתתף באליפות העולם, ההורים צריכים לשלם למשרד הביטחון שיביא מאבטחים מטעמו למשלחת. את כמות המאבטחים ואת הדרישה בכלל למאבטחים קובע משרד הביטחון בלבד. זה קצת ניגוד אינטרסים לדעתי, אבל אנחנו גרים במדינת ישראל, הכל יכול להיות! אם המדינה מחייבת אותנו במאבטחים אז לפחות שהמדינה תממן אותם.
לכן, בקיצור, אנחנו נשב בבית כשמאות ספורטאים ישתתפו באליפות העולם. גם בי זה נוגע כי אביב, הבן שלי, היה צריך לטוס לאליפות הזו. הוא התאמן לקראתה, הוא חיכה לה, ועכשיו הכל התנפץ לו. אמרתי לאביב שיהיו עוד הרבה תחרויות, פעם אנחנו למטה ופעם אנחנו למעלה. צריך להמשיך להתאמן, להמשיך לחלום וביחד להפוך את זה למציאות.
שתהיה לנו שנה טובה, חיים גוזלי
