אחרי הקרב ההרואי במדיסון סקוור גארדן, לוחם ה-MMA מס' 1 שלנו, חיים גוזלי, ממשיך לכתוב לנו על ספורט, בת ים ומה שביניהם.
עברו כבר מעל שבועיים מאז הקרב הגדול שלי. כדי לנוח ולהירגע נסענו כל בני המשפחה לחופשה בלאס וגאס פלוס תחרויות בהן השתתפו הבן שלי אביב ובן אחי, עידו גוזלי.
כל שנה ביום העצמאות האמריקאי (4 ביולי) נערכת בלאס וגאס תחרות הנקראת "אמריקאן נשיונל". בני אביב מחזיק בתואר אלוף התחרות הזו כבר כמה שנים ברציפות, והשנה כמו בכל שנה נסענו לתחרות רק שהפעם כולם באו אחרי הקרב שלי במדיסון, וזה יצר לנו קצת בעיה. אני אסביר: אביב הצטרף אליי כחודש לפני הקרב ועזר לי באימונים, אבל הוא לא התאמן בעצמו לתחרות. בן אחי עידו שמשתתף אף הוא בתחרות בגדולה, הצטרף אלינו שבוע לפני הקרב שלי וזה יצר מצב שגם הוא לא התאמן לתחרות כמו שצריך. בגלל שאחרי הקרב נסענו לחופשה בלוס אנג'לס ולאחר מכן לווגאס, הילדים קיבלו מצב רוח של בילוי ולא תחרות, ובזה אני לא מאשים אותם!
ובתחרויות האלה אין חוכמות: ביום הראשון לתחרות התחרה אביב, ובקרב הראשון הוא הודח. ביום השני עידו התחרה, הוא נתן קרב טוב, תפס את היריב מס' פעמים בחניקות אבל היריב יצא מזה וניצח בנקודות. אמרתי לילדים שאין מה לעשות, חוזרים לארץ וישר לאימונים חדשים ומטרות חדשות.
אחר כך חשבתי לעצמי, האם עשיתי בשכל שנתתי להם להתחרות למרות שהם לא התאמנו לתחרות? למרות שהם כבר שבועיים רק מבלים במלונות, בריכות ומסעדות? נכון, במחשבה ראשונה זה נראה טעות, אבל אחרי שאני פה כבר כמה חודשים ורואה את רמת האימונים והתחרויות, אז כן, טוב שהם התחרו, שיקבלו עוד ניסיון זירה, עוד ניסיון במה, וזה לא משנה אם הפסידו – העיקר שהם למדו מזה משהו.
בארץ אין לנו תחרויות בכל שבוע, וגם כשיש הרמה לא מגיעה לרמה בארצות הברית. וכמובן שלא בכל יום אנחנו טסים לתחרויות בחו"ל אז כמובן שכל רגע כאן, כל תחרות, צריך לנצל.
אני יכול להגיד שאם לא הייתי פצוע ממש, גם אני הייתי מתחרה. אבל כרגע מצבי לא נהדר, אני מחכה לניתוח באף ומחכה לסיים עם זה כדי להתחיל להתכונן ל-16 בנובמבר: בלאטור מגיעים לארץ לאירוע שייערך ב"מנורה מבטחים", וכן, כמובן שאני עולה לקרב. אז יש למה לצפות!
נשתמע, חיים גוזלי
