איך זה נראה בשטח עם העלאת יוקר המחייה?
מאת: דנית דברה – מנכ"לית עמותת שניר, הפועלת לקידום מתן שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות.
ילד נולד לזוג הורים מהמעמד הבינוני–גבוה. המשפחה המאושרת מכינה לו חדר, מטפלת בו במסירות, כשהוא גדל הוריו רושמים אותו לחוגים, הם קשובים לצרכים ולאתגרים שלו ומאפשרים לו את הטיפולים והתמיכה הרצויה. כשהוא מתחיל ללכת לבית הספר, הם מזהים את המקצוע המאתגר שלו, ומיד מתאימים לו שיעורים פרטיים עם מורה מומלצת. הם נוסעים יחד לחו"ל, מטיילים בארץ, מבקרים בהצגות, במוזאונים, הילד מתפתח וחשוף לתרבות מעשירה. ובבית הוריו, המהווים את המודל לחיקוי המשמעותי ביותר לילד, הם זוג הורים חרוצים ועובדים, בעלי שאיפות ומשאבים שמצליחים ומתקדמים בחיים.
לפי נתונים מדוח שפורסם לאחרונה זו לא התמונה עבור 18.6% מהמשפחות בישראל, שהם 463,000 אנשים מכלל תושבי המדינה. אנשים אלו מצויים מתחת לקו העוני לפי מדד הג'יני – מדד אי השוויון במשק.
לדברי דנית דברה, מנכ"לית עמותת שניר, הפועלת לקידום מתן שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות: "אם נתבונן לרגע מעבר לנתונים המספריים, נגלה את התמונה הבאה – לילדים אלו, אין חדר מלא בכל טוב, אין תקציב לשיעורים פרטיים, אין מטפלים לכל בעיה שצצה, לפעמים גם אין טיפולי שיניים, אין חגיגות יום הולדת עם בלונים ומפעיל ואם הילדים הללו, מתקשים באנגלית או בחשבון, אין להורים שלהם את האפשרות לתאם עבורם שיעורים פרטיים עם מורה מומלצת ואין כמובן חוגים מעשירים".
"מתוך הנתונים שפורסמו עולה כי מצבן של האימהות החד ההוריות, הוא החמור ביותר ונמצא במגמת החרפה ועוד עולה כי מדינת ישראל ממוקמת במקום הראשון והלא מכובד, במדד העוני, מבין מדינות המערב".
עוד מסרה דברה: "18.6% מהמשפחות במדינת ישראל חיות בהישרדות. הן לא מבלות ערב בכיף מול המחשב בהזמנת החופשה הבאה באינטרנט. הם מבלים מול דף ועיפרון ושואלים את עצמם האם יהיה או לא יהיה אוכל לשבת בבית. ולפעמים אין. האם לפנות לרווחה לבקש עזרה? האם להתגבר על הבושה ולבקש תרומות?"
"איך לומר שוב לילד שגם השנה לא יוכלו לרשום אותו לחוג ג'ודו שכל כך רוצה? שגם עכשיו, אי אפשר לרשום אותה לשיעורי פסנתר, למרות שהם רואים את הכישרון והתשוקה של הילדה שלהם? שלמרות שאמא עובדת בניקיון בשני מקומות ואבא התחיל עבודה חדשה כאב הבית של המתנ"ס, ייקחו עוד חודשים רבים עד שיסגרו את המינוס ויחזירו את ההלוואה וזאת בתקווה שאף אחד לא יפוטר שוב".
לדבריה: "כמנכ"לית עמותת שניר, שחרטה על דגלה לסייע לבני נוער שמגיעים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות, אנו פוגשים את הסיפורים המשפחתיים האלו, ודומים להם, כל יום".
"לכאורה, כלפי חוץ, כמעט ואין סימנים. הנערים לבושים, מגיעים לבית הספר עם תיק על הגב, לרובם המכריע אפילו יש טלפון נייד. לקח לנו זמן להבין שההורים של הילדים הללו יעשו הכול כדי ש"בחוץ" לא יראו. ושבתוך התיק שעל הגב, לא תמיד יש כריך לבית הספר".
"הפער בין החיצוני לפנימי הולך ומתעצם כשאנחנו מגיעים לביקור בית, במסגרת התכנית החינוכית אותה העמותה מפעילה – "המלאכים של שניר". אז אנחנו פוגשים את הפער. והוא לא קיים רק בחומר, הוא קיים גם, ואולי בעיקר, בתודעה, בחשיבה ובתפיסה שלהם את עצמם. מי אני? מי אני ביחס לשאר האנשים בעולם?
דנית דברה אומרת: "החיים של ההורים האלו רצופים בגלים של ייאוש. בין עבודה לאבטלה. בין אין ליש קצת. אין להם אופק ואת התפיסה הזו, הם מעבירים הלאה לילדיהם במילים ברורות ודרך הקמטים החרושים על הפנים".
בתכנית החינוכית של עמותת שניר, שמו דגש על ההוליסטיות. רואים את הצרכים של בני הנוער, איתם עובדים, בצורה רחבה. את הצרכים הרגשיים לצד התמיכה הלימודית לה הם זקוקים, את החשיבות בחשיפה לתרבות ולתכנים מעשירים, את הכמיהה שלהם למודל לחיקוי שיראה להם אופק אחר, שיאפשר להם לחלום ולהאמין שמגיע להם לחלום.
לדברי דברה: "אם הילדים ילמדו שהם ראויים לחלום ושאם יתאמצו, יזיעו ויתמידו, הם יחוו הצלחה וההצלחה הזו תוליד את זו שאחריה, אז לאט לאט תבנה התבנית הרצויה לתפיסה שלהם את עצמם. אם זה יקרה, את שלנו עשינו".
צילום: עומר ארמוני
